לרגל יום העצמאות ה-66, וואלה! ספורט יצא בפרויקט מיוחד: רואים 6/6. לצורך כך אספנו 6 ספורטאים שהדיוק הוא מה שהקפיץ את הקריירה שלהם למעלה.הנה טעימה לטקסטים, ובעיקר לצילומים הנהדרים של ברני ארדוב.
אמיר כץ, הצלף הכי טוב בתולדות הכדורסל הישראלי
ב-12 עונות בליגת העל קלע כץ 4,128 נקודות, קצב של 344 נקודות בעונה, כולל שנתיים בהם היה סוג של נער פוסטר, שחקן משלים במכבי ראשון לציון ועוד עונה בה סבל מאוד מפציעה בגב שגרמה לו לפרוש לפני גיל 30. השיא המרשים ביותר שלו הוא 53 נקודות במדי בני הרצליה נגד פרטיזן בלגרד בינואר 1996, שיא הנקודות הרשמי לשחקן ישראלי בגביעי אירופה השונים.
"שמתי לב לרמת הדיוק שלי כבר מגיל צעיר, כשהתחלתי לשחק. מבחינת כמות הנקודות שקלעתי הייתי מאוד דומיננטי. הבנתי שיש לי משהו ביד שאפשר להתקדם איתו.
לא קיבלתי מספיק הכרה, לפחות לדעתי. ברמות הקליעה שאני הגעתי היו שחקנים שעשו פחות ממני וקיבלו הכרה יותר גדולה. זה תלוי בהרבה דברים - אם אתה מקורב לעיתונאים או לא, ובעוד גורמים. לא זכור לי שהיו הרבה שחקנים ישראלים שקלעו כמה פעמים בגביעי אירופה 30 נקודות באותה עונה, אבל התאפקתי ולא התעסקתי בלמה לא מעריכים אותי, זה לא הטריד אותי יותר מדי. לפעמים אכלתי את הלב, היו שחקנים שקלעו 7-8 נקודות ופתאום התייחסו אליו כאילו הוא מג'יק ג'ונסון, ואני אם קלעתי 20 נקודות אז היו מתאכזבים. חלק מהכדורסל זה פסיכולוגיה, וצריך לדעת להתמודד עם מצבים, ואתה לומד מזה עם השנים".
קובי רפואה, 91% מהנקודה הלבנה
24 פנדלים, 22 נכנסו פנימה. 91% - רביעי בכל הזמנים מהנקודה הלבנה, וראשון מכל הכדורגלנים שבעטו לפחות 20 פנדלים.
"לבעוט פנדלים זה לא קשור לעבודה קשה, גם אדם בן 150 יכול לבעוט פנדל. השאלה היא האם יש לו את הטכניקה בבעיטה או לא. או שיש לך את זה, או שאין.
בעונה הראשונה שלי בליגת העל שיחקתי בכפר סבא. זה היה במחזור האחרון, נגד מכבי הרצליה. צריכים לנצח כדי להישאר. דקה 88, פנדל. הכול על הכתפיים. הרבה לחץ. לכל שחקן בעולם, פנדליסט קבוע, יש את החשש. אתה חייב לשים את זה בפנים, יש שריקות בוז מסביב. לפני הפנדל אמרתי שאני מתנתק מכל מה שקורה מסביב, הסתכלתי רק על הכדור ולא בשום דבר אחר. הבקעתי, נשארנו בליגה. הלחץ ירד".
גיא סטריק, שיאן עולם בקליעה
הספורטאי הישראלי היחיד שמחזיק בשיא עולמי - 600 נקודות מ-600 במקצה 60 כדור שכיבה. עוד ברזומה: 4 גביעי עולם, 11 מדליות בגביעי עולם, אלוף אירופה ב-2005, השתתפות ב-4 אולימפיאדות.
"עם עבודה קשה אפשר להגיע לרמות גבוהות, להיות טוב בכל ענף, אבל לא לטופ העולמי. אם אין לך כישרון, אז עם כל העבודה הקשה שבעולם לא תהיה בטופ. כדי להצליח ממש, אתה חייב להיות מוכשר.
בוא נגיד כך - אני הרבה יותר מוכר בעולם מאשר בארץ. הרבה מאוד אנשים בעולם מכירים את השם שלי מאשר בארץ. הכרה? אצלנו בארץ אם אתה לא מדליסט אולימפי מאוד קשה לך לקבל הכרה. אני שיאן עולם ואלוף אירופה, אבל בארץ מה שמחשיבים בענפים האולימפים זה אך ורק מדליה אולימפית, שלצערי לא השגתי. לא חיפשתי את ההכרה. אני עושה את זה בשביל עצמי וגאה לייצג את המדינה. לשמוע את התקווה זה הדבר הכי מרגש שיש וזה תמיד גורם לדמעות בעיניים".
שחר רוברג, הכוכב העולה בסנוקר
את תוצאת השלמות 147 הוא השיג לא באופן רשמי, אבל את אליפות ישראל קטף באופן רשמי לכל דבר. שלוש זכיות בליגת העל, והוא הבחור הכי צעיר שזכה באליפות ישראל והכי צעיר שדורג במקום הראשון. והוא עוד לא בן 20.
"לא שמתי לב לרמת הדיוק שלי, הודיעו לי שיש לי את זה. הייתי בן 11, שיחקתי עם חברים במועדון סנוקר ליד הבית ואני זוכר שאדם מבוגר בא אליי ואמר 'יש לך יד נקייה וכדאי לך לראות מה ייצא לך מזה'. משם זה התגלגל.
הרמה כאן היא אפסית לעומת אנגליה, סין או תאילנד. בארץ יש רק שלושה-ארבעה שחקנים ברמה בינלאומית גבוהה. אין תחרות מאתגרת, המתקנים עד השנה היו מאוד בעיתיים. בעיקר התמיכה - אין פה תמיכה. במקום לפרגן למצליחים מחפשים איפה הנקודות החלשות של כל אחד, איך להציק לו ואיך לקחת אותו אחורה".
שרית מזרחי, אלופת ישראל בבאולינג
אלופת ישראל בשש פעמים שונות, אלופת הליגה בארבע עונות רצופות. מקום 1 בגביע הים התיכון, וכן, הצליחה לעשות משחק מושלם - 300.
"לפני תחרויות יש לי את הרוטינה הקבועה. אני שומעת רוק כבד, גיטרות, תופים, צרחות. זה מרגיע אותי. מנגנת לי בראש וכל הזמן אומרת לעצמי 'בי גוד'".
"הענף, לצערי, מקבל יותר מדי הטבות ותקציבים. להגיד שכולם עושים הכול כדי שזה יצליח - זה לא. יש פוטנציאל לעשות יותר? כן. אין לאנשים מושג כמה הספורט הזה יקר".
גיא מצקין, אשף חץ וקשת
מקום ראשון בטורניר הקדם אולימפי באמסטרדם 2012. בשיאו, מקום 44 בעולם.
"התחלתי לירות בגיל 14 וכשנתיים לאחר מכן שמתי לב שקצב ההתקדמות שלי מאוד יפה בארץ. שמתי לב שאני מתחיל לירות טוב ונכנס לזה, אהבתי את זה והיה לי נחמד שאני מצליח במשהו שאני אוהב. לקראת גיל 17 התחלתי להצליח גם בתחרויות בוגרים. בגיל 18 השתתפתי בתחרות בצרפת, שהיא התחרות הכי גדולה בעולם, בקטגוריית נוער, וסיימתי במקום השישי מתוך 120. שם הבנתי שאני לא פראייר ברמה בינלאומית, וששווה להמשיך.
כל ענפי הספורט האולימפיים שהם לא כדורגל, כדורסל וקצת כדוריד לא מקבלים את ההכרה והכבוד שמגיעים להם. זה חבל, תמיד אומרים שזה הביצה והתרנגולת, שאם מתחילים לכתוב אז אנשים מתחילים לקרוא".
