כמה טוב שבאתם הביתה: שבעה בניינים מיוחדים שמסמלים את ישראל

בית הוא המקום שבו אנחנו חיים את החיים עצמם. הוא טעמים, ריחות וזיכרונות, שאנחנו אוצרים בקרבנו ומלווים אותנו לכל מקום. ריחות הבישולים לקראת ערב שישי, גבינת הקוטג' עם החלה הטריה שהבאנו מהמאפייה, והרגעים בהם אנחנו מבלים עם המשפחה, עם החברים ועם עצמנו.

בישראל יש מאות בתים מיוחדים מבחינה אדריכלית והיסטורית. לכבוד יום ההולדת ה-70 למדינה בחרנו 7 בניינים שבהם התגוררו או עדיין גרים אנשים, ויש בהם רוח אחרת. אלו לאו דווקא הבתים הכי יפים או הכי מעוצבים, אלא דווקא הכי סמליים - את ישראל של פעם, את ישראל של היום ואת ישראל של המחר.

ורה וחיים ויצמן ביקשו מהאדריכל אריך מנדלסון שיבנה להם בארץ ישראל בית צנוע שיספק את צרכיהם האישיים. לאחר משא ומתן ארוך על גובה ההשקעה שהזוג ויצמן היו מוכנים לשלם, תכנן מנדלסון בית קרקע בהשראת וילה קפרה מחבל ונטו שבאיטליה. צניעות הדיירים השתקפה בחזית מינימליסטית בעלת קווים ישרים, בתוך המבנה חדר מדרגות עגול שפונה אל חצר פנימית ובה בריכה קטנה, ובכך הבית טובל בירוק ומאוורר גם בימי הקיץ החמים. הבית משקיף על שפלת החוף והוא כיום חלק מקמפוס מכון ויצמן למדע.

המאפיין הישראלי: פשטות, צניעות, יעילות ותכליתיות שמסמלים את ישראל של ראשית הדרך.

הבניין ברחוב הירקון נבנה בשנת 1989 ומיד הפך למחלוקת. מדובר בבניין דירות בעל שלד בטון אליו הודבקו תוספות המדמות בגדים קרועים או פיסות בד מתנופפות, קירותיו מעוטרים והאדריכל גנייבה, שהסביר כי ניסה לעשות אדריכלות אקלקטית, עיצב בו חדרי רחצה עגולים ומטבחים עם בר. יש הרואים בו חתיכת ברצלונה של גאודי בישראל ויש שעד היום לא מבינים למה התכוון האדריכל ליאון גנייבה. מה שבטוח, הבניין לא ממש קשור לסביבה והוא הפך לאייקון שאפילו זכה לדגם משלו במיני ישראל.

המאפיין הישראלי: ללכת נגד הזרם.

יום אחד בשנת 1952 ביקר ראש הממשלה דוד בן גוריון בקיבוץ שדה בוקר שבנגב. הקיבוץ לא היה שייך לאף תנועה מיישבת, אלא רק למקימיו, שנלחמו במדבר ובשמש כדי להקים יישוב מעל נחל צין המתפתל. הביקור הותיר רושם עצום על בן גוריון. כמה ימים לאחר מכן הוא שלח להם מכתב: "תסלחו לי אם אומר, לא ראיתי מימי מפעל חלוצי כשדה בוקר. לא קינאתי מעולם באיש או בקיבוץ אנשים, לא ברכוש ובתואר ובסגולות שיש לאנשים, אולם בביקורי אצלכם היה קשה לי לדכא בלבי מעין רגש של קנאה: למה לא זכיתי להשתתף, במעשה מעין זה". קם ועשה.

המאפיין הישראלי: חזון ומעשה. הצריף מסמל את היכולת הישראלית ליצור יש מאין נגד כל הסיכויים.

ברחוב צל הגבעה שברמת גן יש בניין אחד שנראה כאילו תוכנן בכוונה כדי לגרום לעוברים והשבים לעצור ולחשוב במקרה הטוב, או להתעצבן במקרה הרע. מגלשות בטון שיוצאות ונכנסות מהמבנה, קירות עגולים ומרפסות שקופצות, הפכו אותו מיד לאייקון. "בית הספירלה הוא מגדל בבל מיניאטורי", הסביר האדריכל צבי הקר, "הבניין מדבר בערבית על המצב האנושי, טוען בעברית על ההכרח בשרירים ובחומרים, מסביר ברוסית שקטה מתי בנייה הופכת לארכיטקטורה ומציג באיטלקית את הבארוקיות של גוארינו גוואירני". הבנתם?

המאפיין הישראלי: יאללה בלגן. ישראל תמיד נדמית לנו כמדינה כאוטית שתכנון וסדר זרים לה, אבל לפעמים, כשמתרחקים קצת מהבית, או מהארץ, מבינים שיש היגיון בשיגעון, ואם אין אז לפחות מעניין.

הבניין המוזר שבכיכר המלך אלברט שבלב תל אביב בנוי אף הוא בסגנון אקלקטי, אך המחשבה מאחוריו שונה. האדריכל אלכסנדר לוי ראה בישראל גשר בין המערב למזרח ועיצב בניין שחזיתו נראית כמו פגודה יפנית, העמודים הדוריים בו הגיעו מיוון העתיקה ויש בו אלמנטיים אירופאים וערביים בחזיתות השונות. בקיצור, להכניס את כל העולם לבניין אחד שהוא מעין תיבת נוח אדריכלית.

המאפיין הישראלי: הבניין מסמל את הרצון שלנו להיות חלק מהעולם, השאיפה שלנו להיות בכל מקום בעולם ואת האופן שבו ישראל הפכה לקיבוץ גלויות, שבו כל אחד מוצא ביטוי ומתוך כך נוצר משהו חדש שלא דומה לשום דבר אחר.

עם היבחרו לנשיא השני של ישראל, יצחק בן צבי ורעייתו רחל ינאית, התגוררו בבית צנוע בשכונת רחביה. המדינה רכשה שטח סמוך כדי לשכן בו את צוותו. רק לאחר מותו של בן צבי ובחירתו של שז"ר, הוחלט שלנשיא יהיה משכן ממלכתי, והבנייה הסתיימה ב-1971.

המבנה עצמו פשוט, עיצובו נטול גינונים, והוא משלב בין האדריכלות הברוטאליסטית שבאה לידי ביטוי בבטון חשוף, לבין ירושלים המגולמת באבן הירושלמית. שטח המשכן כעשרה דונם, כרבע ממנו הם גן ירוק ובו פסלים וחפצי אמנות ישראלית. מדי שנה ביום העצמאות נערך בו טקס חיילים מצטיינים ובסוכות מארח הנשיא את תושבי ישראל בסוכתו.

המאפיין הישראלי: מבנה שמסמל את הממלכתיות הישראלית, את כל מה שמחבר ומאחד אותנו.

באר שבע של שנות ה-60 קלטה גלי עלייה והפכה לשדה ניסויים עבור אדריכלים. שניים מהם, משה לופנפלד וגיורא גמרמן, בנו ב-1966 בניין בשכונה ב', והפך מיד לנקודת ציון בעיר. מלמטה נראה הבניין כשידה ובה "מגירות" פתוחות. "מגירות" אלה היו למעשה מרפסות פתוחות, והתכנון האדריכלי גרם לכך שיהיו מאווררות, מוצלות ופרטיות. עם השנים הדיירים סגרו אותן וצדי המגדל התמלאו במנועי מזגנים וצינורות, אולם הבניין עדיין מרשים בתעוזה וביצירתיות שלו, אשר כה מתאימים לאקלים המדברי ולישראל של קיבוץ הגלויות.

המאפיין הישראלי: לחשוב מחוץ לקופסה.