שבעה מאפיינים שקיימים רק במקרר של ישראלים

כבר מזמן אנחנו יודעים שארץ ישראל היא ארץ זבת חלב ודבש וירקות ופירות. יש לנו חקלאות מתקדמת וחדשנית, שמגדלת ומגדלת ומגדלת, ואנחנו פונקנו במבחר אדיר ואיכותי של פירות וירקות. אין ישראלי שלא חזר מחופשה בחו"ל ולא סיפר כמה הירקות שם יקרים, ושהיה חסר לו איזה סלט קטן בארוחת הבוקר. במקרר הישראלי תמיד נמצא חצי לימון וחצי בצל שהיו שייכים לסלט הקודם וממתינים בסבלנות לסלט הבא. המגירות התחתונות תמיד יהיו מלאות בעגבניות, מלפפונים, חסה, פלפלים ירוקים וצהובים, רבע כרובית, קולורבי וצרור פטרוזיליה, והכמות הצנועה הזאת היא רק בגלל שטרם הספקנו לעשות שוק.

הגבינה עם הבית, זו שדורות של ישראלים גדלו על הטעם שלה, היא הגבינה שאיתה אנחנו מתחילים את היום בארוחת הבוקר בסנדוויץ' ומסיימים איתה את היום בארוחת הערב שכוללת גם סלט קצוץ וחביתה. בין לבין היא איתנו בעבודה, בארוחות משפחתיות וכשרוצים לנשנש משהו טעים ובריא מול הטלוויזיה. כן, כמובן שגבינה צהובה היא בגדר חובה, ואנחנו גם לעתים מתפנקים עם צפתית או מוצרלה, אבל תמיד יחכה לנו במקרר גביע קוטג' , כדי להישלף ברגע הנכון, ואנחנו נמהר לפתוח אותו לפני כולם כדי לזכות בכפית הראשונה.

אנחנו עם שמבשל בבית. כלומר אנחנו עם שמבשל הרבה אוכל בבית. הרבה מאוד. אנחנו מבשלים כמויות לא רק כדי שיהיה מספיק לכולם ואף אחד לא יוכל לזוז אחרי שיאכל, אלא כדי שהיה גם למחר לעבודה, ושיישאר לילדים כשהם חוזרים מבית הספר, וכדי שאם יקפצו חברים הם לא יצאו רעבים. אנחנו אוהבים לאכול ולהאכיל ובלא מעט מקררים ישראלים הסיר הזה הוא לעתים כמה סירים. וליד הסירים קופסאות פלסטיק שבהן מחולק שאר האוכל שבישלנו, כי הרי לא ירבוץ חמין עם פסטה. ובקופסאות אפשר למצוא הכול, ממפרום ועד שניצלים, כי כזה הוא המקרר שלנו - קיבוץ גלויות קולינרי.

כשמדובר במקרר שלנו אנחנו לא אוהבים להשאיר דברים פתוחים. אמנם השקיות מהספור עולות כסף, אבל אנחנו עדיין אוהבים אותן בכמויות גדולות וקרוב אלינו. לא משנה מה הן עוטפות ומה הסיבה, צליל הרשרוש שלהן כשהדלת נפתחת ואנחנו מתחילים לחטט, הוא הצליל של המקרר הישראלי.

אנחנו אוהבים למרוח. כן, לפעמים גם את הזמן בעבודה וגם את הקימה מהמיטה, אבל אנחנו הכי אוהבים למרוח סלטים. יש לנו מהם בכמויות ובמגוון שאין כנראה באף מדינה. בואו ניקח לדוגמה את החציל. יש לנו חצילים בטחינה, חצילים במיונז, חצילים קלויים, חצילים פיקנטים, חצילים בטעם כבד, ועוד לא דיברנו על חומוס, טחינה, כרוב, מטבוחה ועוד ועוד ועוד.

אלה מאיתנו שכן אוכלים בשר יודעים יפה מאוד להעריך נתח ראוי ולטפל בו נכון. אנחנו יודעים איך לקנות אנטריקוט משויש, לפנק את האורחים ברוסטביף בתנור ולאפות כמה דגי דניס בתנור בזמן שבסיר שוחים להם נתחי מושט ברוטב מרוקאי אדום וחריף. אבל בסוף בסוף, זה נגמר בעוף. ותמיד יהיו כמה קילוגרמים ממנו במקפיא. זה "הבשר של העם". הבשר היומיומי, זה שבשקלול הטעם והמחיר גובר על כולם. ולא סתם קוראים למרק עוף עם ירקות "הפניצילין היהודי".

העניין הגלותי הזה של חסוך ואגור כי מחר יהיה מחסור, פשוט מוטמע בנו. יש לנו צנצנת מיונז בדלת, לידה בקבוק קטשופ הפוך ואיתם רוטב סויה, צ'ילי חריף-מתוק וקצת חרדל, אבל לא משנה כמה רטבים יהיו לנו במקרר, תמיד יהיו שם כמה רטבים קטנים ששמרנו מההמבורגרים שבהם פינקנו את הילדים או מהסושי שטרפנו עם החבר'ה.